מפנה מקום למקדש 

סחרור הקסמים של הבלי העולם הזה. לקנות, להשיג, לצבור. ככל שאני רודפת אחריהם, הם נראים מוחשיים יותר, עד שכבר כמעט אי אפשר להטיל בזה ספק. וככל שאני ממלאת את עצמי בהם, לא נותר בי מקום למשהו אחר, למעבר, לרוחני. ששם כל הגשמי הזה הוא כלום, חיזו דהאי עלמא- מראות העולם הזה.

אך בתוך המרדף, לכי תסבירי לי למה אנחנו צריכים עכשיו בית מקדש. אני חצי צמחונית בכלל. לשחוט חיות ולהקריב על מזבח? בשביל מה כל הפולחן הזה? ובכלל, תני לי פתרון לבן שלי שלא רוצה ללכת לבית הספר, למינוס בבנק ולעוד כמה דברים הרבה יותר בוערים. איך יוצרים מקום בתוך הלב למקדש, כשאני כל היום רודפת אחרי הזנב של עצמי? אחרי טרדות היומיום, השגרה, החיים? ובכלל, איך יוצרים מקום לחלום, בתוך חיים של חומר?

משם כל הנחמות

"עִקַּר הָאֲבֵלוּת וְהַבְּכִיָּה עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא עַל מַה שֶּׁנִּתְרַחַקְנוּ מֵעַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל כָּךְ וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְבַטֵּל עַצְמֵנוּ וּלְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית מִגֹּדֶל הַחֻרְבָּן, כִּי עִקַּר הַבִּטּוּל כָּרָאוּי זוֹכִין בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא גְּאוֹן עֻזֵּנוּ מַחְמַד עֵינֵינוּ...

כִּי עַתָּה קָשֶׁה מְאֹד מְאֹד לְבַטֵּל עַצְמֵנוּ, מֵחֲמַת תֹּקֶף הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁהִתְפַּשְּׁטָה בָּעוֹלָם מְאֹד הַמְבַלְבֶּלֶת מְאֹד רְאוּת הָעַיִן בְּחֵיזוּ דְּהַאי עָלְמָא וְאֵינָהּ מַנַּחַת לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית שֶׁהִוא כֻּלּוֹ טוֹב, שֶׁזֶּה עִקַּר הַיִּסּוּרִין וּמְרִירוּת וְהַצָּרָה שֶׁל הַגָּלוּת...

וְזֶה, עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם. 'רָחַק' דַּיְקָא, כִּי הַתַּכְלִית שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַנֶּחָמוֹת רָחַק מִמֶּנּוּ מְאֹד מֵחֲמַת גֹּדֶל הַחֻרְבָּן וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לִבְכּוֹת הַרְבֵּה... וּמֵאַחַר שֶׁאָנוּ בּוֹכִין עַל זֶה אָנוּ מְגָרְשִׁין עַל-יְדֵי הַדְּמָעוֹת אֶת חֶלְקֵי הָרְאוּת שֶׁנָּטוּ אַחַר חֵיזוּ דְּהַאי עָלְמָא..." (ליקוטי הלכות, הלכות מילה ה', י"ח).

הצרה הכי גדולה של החורבן היא הריחוק מריבונו של עולם, וכאשר אנחנו רחוקים ממנו אנחנו רחוקים מהתכלית. הריחוק לא יוצר את היסורים, הוא הכאב עצמו. אנחנו נדבקים בהבלי העולם, ואין יסורים גדולים מזה- כי התכלית היא כולה טוב "שמשם כל הנחמות".

תמיסה לניקוי הראיה

אז איך יוצאים מהמעגל הזה? הפתרון הוא הבכי. הבכי פותח אותנו לביטול. להתבטל אל ריבונו של עולם, להתגעגע אל הרוחני בחיינו. הדמעות מנקות את העיניים ועוזרות להן לראות מעבר למסך השקר שהעולם הזה מייצר לנו. אנחנו יכולים שוב לראות את ריבונו של עולם ולהתבטל אליו. לדעת שכל העולם הזה רגעי וחולף, והוא חי ונצחי. לבכות על החורבן זה לטשטש את הראיה ולהסיר את הביטחון והתלות שלי בכל החומר הזה ולהתלות בריבונו של עולם. להתאבל זה לפנות מקום לקודש בחיי, להכריז שמה שיש כאן זה בהחלט לא הכל, ואני מחכה ומייחלת למשהו אחר, לקירבה הגדולה בינינו לריבונו של עולם.

 אל תהיי צודקת! 

"את יודעת מה הבעיה?", אפרת שואלת, "רק אני עושה עבודה במערכת היחסים הזאת. הוא פשוט לא זז. אני עובדת על עצמי כל הזמן, באמת. והוא לא מוכן לזוז מילימטר". צודקת! איך אפשר לבנות מערכת יחסים עם בנאדם סטטי? עם מישהו שלא עובד? שאין לו ערכים של יצירת זוגיות? של תקשורת? באמת חוסר אונים.

אבל אנחנו, כזכור, לא מוותרות. את איכות החיים שלנו אנחנו נקבע. אני רוצה לחיות טוב! וכשאני רוצה אני מנצחת. אז מה? בואו נתחיל במיקוד פנימי. זאת אומרת, את הסיטואציה שבינינו אנחנו יכולות לשנות. אבל רק מבפנים. רק מתוכנו. איך?

אפילו אם אנחנו צודקות (ואנחנו צודקות), המטרה שלנו היא שיהיה לנו טוב. להיות צודק זה פרס ניחומים למי שרע לו. ואני רוצה את הפרס הראשון- שיהיה לי טוב! לכן, בכל פעם שהראש שלנו ייקח אותנו לפינת ה'זה לא הוגן', 'לא מגיע לו שאני אהיה כזאת מבינה', 'לא מגיעה לי לקבל את 1 2 3 4', נזכיר לראש היקר שעכשיו הוא נח. כי אנחנו לא מחפשות צדק אבסולוטי. אנחנו מחפשות טוב!

אז ההרחבה הראשונה שלנו תהיה שחרור של חוש הצדק. וזו ההרחבה הקלה, אז תתכוננו. ההרחבה הבאה כואבת כמו פיזיותרפיה. ואם זה לא כואב בשרירים שלא הכרתן, אז לא התחלתן להרחיב.

תשמעו סיפור- פעם במפגש חברות שיחקנו משחק. כל אחת חשבה על אנשים שהיא מעריכה ובחרה את התכונות שהיא רואה בו. באורח פלא הרשימה שיצאה לכל אחת הייתה רשימה של תכונות שיש בה. הופעות שונות של כל תכונה, אבל בכל זאת התאמה מלאה של הרשימה לכל אחת. 

פתאום אמרה חגית, אחת החברות- "אתן יודעות? זה מביך, יש ברשימה הזאת את כל התכונות שאני מעריכה. בחרתי פה רב מהמדרשה שתמיד הערצתי, את רות של שבועות, בת דודה שלי שהיא מיוחדת, אבל כולם תואמים את הדימוי שלי מה הוא אדם. ערכים שגיבשתי בבית שגדלתי בו ובחיים שעברתי. לפי הערכים האלה אני חיה. אבל מה? אלו לא התכונות של מיכאל בעלי, ממש לא. אין לו את הערכים שכתבתי פה, אפילו לא אחד".

אז נניח שאנחנו לא דיכוטומיות כמו חגית ואנחנו כן מעריכות את נקודות הטוב של הבעל שלנו. עדיין, בתוך סיטואציה ספציפית של קונפליקט יש לנו הסברים למה ארגז הכלים שלנו הוא ארגז הכלים הנכון. למה ההשקעה שלנו בזוגיות היא משמעותית וחשובה יותר לעומת מה שעושה האחר. ואנחנו גם צודקות. כי אנחנו חיות לפי הערכים שאנחנו מודדות בהם את העולם. וממילא, לפי התפיסה שלנו תמיד נהיה צודקות. אוקי, עכשיו ננסה להרחיב... בהנחה שאנחנו לא טפשות ובחרנו באדם שיש בו איזה ערך או שניים ששווים בדיקה, בואו ננסה להוסיף כלים לארגז הכלים שלנו.

ערכים משתנים

התפיסה שלו היא ב'בליינד סייד' שלנו. הערכים שהוא חי על פיהם הם מתחת לרדאר. אפילו אם בשכל אנחנו כבר מבינות אותם ואפילו מעריכות, בשורה התחתונה, הטבע שלנו לא מזהה אותם. לכן זה כואב להרחיב תפיסה, כי אם עד היום העיניים שלנו ראו 180 מעלות, אנחנו רוצות לאמן אותן לראות 360 מעלות, להגמיש את התפיסה שלנו עד כדי כך שנתפוס שאשכרה יש עוד צדק בעולם. ותראו איזה יופי, שחררנו את חוש הצדק והגענו בסוף לצדק יותר גדול. אני אוהבת את זה.

"את מבינה", אני אומרת לאפרת, "את מאמינה גדולה בעבודה, וזה מדהים, את יודעת להשתנות ולגדול, זה כל כך יפה! לא רק בזוגיות את עובדת על עצמך, גם בניהול של הצוות במועצה. את אומנית בעבודה. אבל נתי הוא לא אפרת, והמתנות שהוא מביא לקשר הן אחרות. הוא מביא יציבות והקשבה, גם בעבודה של 120 שנה את לא תביאי כזאת הקשבה. את מביאה כיף והומור, עבודה עצמית וניהול של הבית והוא מביא הקשבה ויציבות, הכלה ויצירתיות. אפילו כשאת בלתי נסבלת הוא לא חוטף קריזות כמו שלך. אז מה את אומרת, אולי גם לו יש טיפה צדק? אולי רק צדק של עפר לרגלייך, אבל בכל זאת, גם צדק של עפר לרגלייך זה משהו...".

יאללה, תחליפו לספורטיבי, נתחיל לעבוד. ותזכרו, אנחנו עדיין עובדות על גמישות בדעת. זאת אומרת, לא צריך לעשות שינויים במעשה וגם לא נחפש עדיין תוצאות. רק גאולת הדעת.

געגועים למקדש

קיץ, ושוב מגיעים הימים האלו, עשרים ואחד יום של געגוע וציפייה. יש משהו לא פשוט בלהתגעגע למקדש שחרב כבר אלפיים שנה. אנחנו מבקשים שייבנה כל יום, ובכל זאת, כבר התרגלנו לעבודת ה' בלעדיו - בימי החול ובחגים. קצת קשה לדמיין איך זה, קצת קשה לדמיין מה חסר לנו עכשיו.

בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי חוזרת בימי בין המצרים למשנה במסכת אבות שמתארת את עשרת הניסים שנעשו בבית המקדש. כתוב שהקב"ה אינו עושה נס לחינם. הניסים שהיו במקדש לא באו רק לתת לו הוד מיוחד ועל טבעי, כל אחד מהם נוגע בנקודה עמוקה בעבודת ה' שלנו - כפרטים וככלל. בניסיונות שלי למצוא את החסר של בית המקדש לקשר האישי שלי עם ה', אני מתבוננת בניסים האלו, ובגעגוע שלי לשלמות הבלתי אפשרית שהם מבטאים.

בחרתי להביא כאן שניים מתוכם שנגעו לי במיוחד. אני מזמינה אתכן להתבונן ביתר הניסים ולמצוא בהם מענה למשאלות הלב שלכן בעבודת ה'.

"לֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן"

בעבודת ה' יש מקומת עדינים, רוחניים כעשן. ולעתים המקומות האלו מועדים יותר לתזוזה – מכיוון שאין בהם תקיפות ועצמה של פלדה, הם נוטים לזוז עם כל רוח חולפת. הרבה פעמים אנחנו נאלצים לבחור בין עדינות שעלולה להשתמע לשתי פנים, לבין תקיפות עצמתית גם במקום שהיא אינה ממש מתאימה.

אבל בבית המקדש עמוד העשן היה עולה הישר מעלה, עם כל אווריריותו, בלי שיזוז מרוח חולפת, סוערת ככל שתהיה.

"עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים"

עבודת ה' כלולה מפרט וציבור. העמידה בתוך הכלל עצמתית מאין כמוה, ומאידך, יש הקשרים שבהם צריך מרחב אישי למפגש של אדם בודד מול א-להיו. בבית המקדש המינון היה מדויק באופן לא אפשרי. בעמידה – במקום של הבעת הכוח המשותף, היו כולם יחד, בצפיפות, בדבוקה, כאיש אחד בלב אחד. אבל בשעת ההשתחוויה והוידוי, במקומות של גילוי החולשה האישית לא נחשף אדם לקלון חברו – השתחוו רווחים, ולכל אדם היה מרחב אישי משלו מול ה'.

אלו רק שניים מתוך עשרה ניסים שנעשו בבית המקדש. לאילו ניסים את מתגעגעת?